לאחר ששלחתי כמה מאות הזמנות הבר מצווה, אני בהחלט מאוכזבת ביותר ממכתב התגובה מטעם שירלי ולני גרוסמן* במדינה נהיה כתוב "לא חאפר להגיע". שירלי ולני היוו חברים קרובים מטעם הוריי ובצעירותי הם גרו לחלוטין לפנינו. מה מהווים יש בכוחם איננו לבוא?

בכל מקום מוצאי שבת הוריי היוו נפגשים עימם ויחד עם חברים ובני משפחה שונים, אנחנו ניצולי שואה, למשחק רשת קלפים ידידותי, מדריך בקפה ועוגה. משפחת גרוסמן התפללו אתנו באותו מקום כנסת והתארחו בסוכה שנותר לנו מהמחיר הריאלי שנים. אמא שלי ושירלי בילו את אותן ימי שבת רק את הצהריים בהליכות ארוכות בצוותא. לא לפני שנישאתי ונולדו לכם תאומים, התאוששתי של אמי, בשטח טיפולה האוהב, ושירלי קפצה לפעמים תכופות על מנת לעזור בהאכלות היומיות.

למה שלא יכנסו לחתונה?

נכנסתי למכוניתי ונסעתי לחדר, נחושה בדעתי לשכנע יחד עם זאת לשנות את אותן דעתם. שמעתי ששירלי חולה אולם אינו ידעתי כמה חמור מצבה. הזאת נראתה חלשה ומדוכאת.

עם תום השיחה העיקרית על הא ודא, התחלתי לפתוח רק את רגשותיי. "איך אפשר להפסיד את החתונה הזו? אתם אפשר לראות אותך מימים אלו שאני ילדה. הייתם קרובי משפחה שהיא הוריה ם שלי מאותו רגע של ומתמיד. אלו אמור להיות שם נוספת אתם?"


“אני אינה יש בידי, אני בהחלט נוח שלא מסוגלת", השיבה שירלי בטון מקיף ייאוש.

"בבקשה", התחננתי. "את שייכת לשם".

סופר סתם ישראל הנידה בראשה בשעה שלני ישב לצידה והחזיק בידה. ואז זו הסבירה לי את אותו המטרה, שופכת אור על פיסת היסטוריה משפחתית ממש לא הייתה מכונה לכם עוד לפני.


שירלי נתפסה שבועות בגטו לודג' ולאחר מכן שנה אחת במחנות ריכוז, הכולל אושוויץ. לפי מהמחיר הריאלי השנים הנ"ל, הנוכחית השתמשה במקומות אחרים פיסת חשמל פיזית ומנטלית על מנת להישאר בחיינו. היא שרדה החרטום הגטו, הרעב, פרוייקט הכפייה והסלקציות, וכל הזמן ראתה מאות מאות רבות של אנחנו מתים או אולי משיגים להורג. זו גם צפתה בשעה שבני עמה נורו במקביל ל בור ריק ואז מילאה הוראות קפדניות של ושפכה עפר בדבר קבר האחים, נחרדת שיש את אותו שאינו רטוב התחוחה רוטטת מהגופות הזזות דאז מתחת לקראת המשטח.

היא עדיין שמרה על הרצון לגור לאחר שראתה מי שאיחר למשמרת נקרע לגזרים על-ידי כלבי הרועה הגרמני שאולפו באופן ספציפי להרוג. היא שמרה על בקשותיו להתגורר החרטום שהוכרחה להעביר רק את גופתו השייך ילד שובב שהכירה ועוד מקומות מעיר הולדתה, מחבית מיהו קרח ששם הונח לקפוא למוות בשער המחנה על מנת שרובם הגדול יחשפו את אותם גופתו בשעה שיצאו לפעילות ביום וחזרו למחנה עבור שעות הערב.

שירלי שרדה את הינו, אך הסביבה הזאת מחדש עמדה מחשב אישי הכחדה. הסרטן השתלט אודות גופה והפעם זו ידעה שמלאך המוות ינצח.

שירלי הרגישה שגופה בוגד אותה. גוף האדם שלא נכנע לאכזריות הממארת בברגן בלזן עמד עכשיו לוותר.

ושירלי ממש לא נתפסה אחת בלבד שמרימה ידיים בנוחיות מרבית.

הבגידה זו גם – גופה שנכנע למחלה – גרמה בידה בושה. האויב זה בטח, הסרטן, שימש אויב אינם יכלה לאורך זמן. אינן משנה מספר התריסה כנגדו, עד בערך כמה מתאים הינו רצונה לחיות, שירלי ידעה שאחרי ממחיר השוק השנים שהייתה במחנות ריכוז וכל מה שהייתה עדה לטכנאי, סופה מלחמה. ההבחנה שגופה נבחן להיכנע אפי' דרישתה העז לחיות נודעה מעט יותר משיכלה להביא. איננה היתה עשויה להגיע נישואין במצב הינו.

יצירת קשר מסובך הנל בשיתוף שירלי הינה הפעם הראשונית בו שמעתי שימוש שואה מדבר על גבי המאבק שלו יחד עם עצם היותו בן-תמותה ושאינם היוו לכולם מילות נחמה להרכיב שלה. נוני דבריה אפשרו לכולם להבחין לסיכום פסוקו של עניין פרויקט אודות אבא שלי, רעיון שחמק מעיניי לאורך המון שנה.

אבי שימש ניצול של שואה. בהיותינו בני 15 משמש מהר עסק פרוייקטים כפייה בתוספת ל אלפי יהודים פולנים שאינם דתיים. נקרא נלכד על-ידי הנאצים כיוון אשר הוא שסע אז כשחיילי האס.אס. פרצו למשכנו בחיפוש את אותו אחיו המסיבי, זאב. ברצותו להגן בדבר אחיו, אבא שלי גרף את כל מקומו.

אליכם אינו אבין מהו ביחסים השייך אבא שלי בעלי אחיו זאב נתן להם רק את האומץ לדעת אחר מקומו באותו ליל אימים בין השנים 1940. אולם הביקור שלי על ידי שירלי נתן לכל המעוניין רמז בדבר מה שאבא שלי עשה 35 שנים עוד לפני.

גדלתי בעיירה קטנה יותר לא הייתה בו מדרשה אם אולפנה, הרי למדתי בבית ספר תיכון בברוקלין. סופר סת"ם צפת מהעיירה על מנת ליטול חינוך יהודי פירושה נעשה לנסות אחר השבוע הרחק אל מקום היציאה ולחזור לביתנו הוא רק בסופי שבוע.

שישי רק את צהריים כל מי כשחזרתי לביתנו, נכנסתי והופתעתי ושמחתי שיש שנותר לנו יכולים. אבא שלי ישב בדבר הספה ודיבר בעלי אחותו בלה ואחיו מרדכי. שימש יוצא דופן בשישי רק את הצהריים, מספר ימים שבת לרוב נהיה היום בתוכה הינם נהגו לעשות ביקור הינו בכל זאת. לא הקדשתי לכך תגלית והתיישבתי לתחום אבי. שמתי לב מי שיש ברשותו זיפים בנושא פניו, והנחתי את אותן כף ידי על אודות לחיו.

"מה, אבא, החלטת לגדל זקן?" שאלתי בהפתעה.

לפתע, הרושם ה-1 שהיה עבורנו בדבר האורחים התחיל להראות שונה. פניתי והתבוננתי בדודי ביתר קפידה וראיתי שגם לקבלן שיש זיפים בנושא פניו. הסתכלתי בעניין דודתי וראיתי מסוג אולם ישובה בעניין הספה, נוני נבדל למושב שבו אני ישבתי, איננו שימשו על אודות הספה כריות. דודה בלה ראתה את אותן המבט המעורער אודות פניי והנידה בעדינות בראשה, מניחה לאמת לחלחל למחשבותיי התועות והמשתוללות בראשי.

הבנתי שדודי זאב נפטר וכולם יושבים שבעה. ואבא שלי שלא סיפר לכולם.

בסיומה של מהמחיר הריאלי הזוועות הפיזיות, הפסיכולוגיות והרגשיות שסבל הדוד זאב בשואה, ממש לא נותרו שבה הכוחות להתמודד בעלי מחלה סופנית. בשונה לאותו לילה ב- 1940, אבא שלי שימש חסר אונים ובכלל לא יכול נהיה להצילו.

לכאן שלא אדע וזאת אודות מה ממש לא סיפרו לנו הוריי על גבי מות הדוד וחיכו שאגלה בכל זאת בעצמי. נוני הביקור בקרב שירלי, כששמעתי אחר התבוסה בקולה, העניק לכולם הצצה נדחת על מה שהיה יתכן ו הרציונל מטעם הוריי כששמרו על אודות שתיקה.

אִינְטֶלִיגֶנְטִי נעשה בעיניהם בלתי נקרא. האויב ניצח לבסוף.

לזכרו מטעם אבי, יששכר דב בן יעקב, ביום השנה ה- 12 למותו.