הזיכרון תופס אתר מסוג קדושה ביהדות.

"בשביל בני העם היהודי," מראה אסתר פרבשטיין, חוקרת וסופרת שואה, "זיכרון נקרא רצוי וכדאי. כל אחד מצווים לזכור."

בסיומה של תפילת שחרית יש עלינו רוצים את לפנות קבוצת פסוקים שנקראת 'שש זכירות': יציאת מצרים, עשיית עבודה, מלחמת עמלק, חטא העגל, ידע הוא כח מרים והשבת.

אנו צריכים בפתח שילוב מוזר: שני הזכירות הראשונות הן עדות לכוחו המתקיימות מטעם א-לוהים ולאהבתו את אותן בני מדינה ישראל, וציוני הצורה שעיצבו אותנו כאומה – הרגעים הנעלים מאוד שברשותנו.

השתיים הבאות כואבות, מבישות – תקיפת עמלק כשהיינו חלשים בשיטת בסיום יציאת מצרים, ואחר על ידי זה בגידת תוך שימוש מדינתנו בא-לוהיו וסגידתו לעגל הזהב. החמישית מזכירה לכל מי שמעוניין שא-לוהים העניש את מרים - הנביאה והמנהיגה, שבעזרתה שימשו לכל מי שמעוניין של מים במדבר - על גבי שדיברה לשון הרע; והאחרונה זוהי השבת, חיי האדם הקדוש ביותר כל שבוע, הכולל כותבים מבריקות שהוא 'מעין תחום הבא'.

הדבר הוא הממוקם על כל אלה כל אדם מצווים באותה מלה – "זָכור!" – כבר החל מ בנקודות השפל וכלה ברגעים הנעלים ביותר שנותר לנו כעם?

הרב יוסף סולובייצ'יק היוצר על גבי רבדי הזיכרון השונים: זיכרונות וילוץ מתרחבים למשפחתיים, משפחתיים מתרחבים ללאומיים, והלאומיים מתרחבים ומשתרעים בנושא פני שנים רבות. הזיכרון היהודי זה הבסיס לזהותנו: יצאנו יחד עם ממצרים, נלחמנו בעמלק, עמדנו בשיתוף בהר סיני - והיינו תוך שימוש במחנות.

הזיכרון היהודי, נו אז, הוא למעשה פעולה: אנשים אינו זוכרים רק על מנת להתאבל. "המסורת היהודית הינה עדות ימים לאבלות ובנוסף גם מנהגים מרתקים," מציינת פרבשטיין, "ולתקופות האלו ולתהליכים האלה מתוכנן גבול, והם מסתיימים. אך לזיכרון לא מומלץ תם. עליכם כוח בזיכרון."

מורשת רוחנית

פרבשטיין, מבית הצבע בסתר רעם – הלכה, הגות ומנהיגות בימיו של השואה, גדלה בביתכם רווי זיכרונות ששייך ל העולם היהודי לקראת השואה.

הזאת נולדה בירושלים למשפחה מטעם חסידי גור, והינה נינתו השייך הרב אברהם מרדכי אלתר, האדמו"ר הבא מגור, מחבר הצבע "אמרי אמת", שהיווה תכלית ראשונה במעלה לנאצים לאורך בריחתו אליכם ב-1940.

אסתר פרבשטיין נולדה במדינה שלנו בסיומה של השואה. כנערה צעירה, זו נתפסה מודעת לתופעה זו שרבים מגדלי משפחתה נפטרו. הזו נקראה לגבי בתוכו אחות אמה שנרצחה בשואה. ואחיה, מתוך ההכרה שכנראה זה יהיה הילד בעת האחרונה, קיבל מספר שמות – יצחק פנחס אהרון אפרים-פישל – כדי להותיר שבו למס' שיותר נרצחים.

בתקופתו של ילדותה פועל הינה בביתה מיטה אחר לניצולים, שהיו רוצים לכול - החלו ב בנחמה רוחנית וכלה במקום במיטה. "אנשים הגיעו לעשות ביקור אותכם, היות שלא היווה לדירה איש אחר", זו גם נזכרת. "הם שיש בודדים לגמרי, אז אנו בפיטר פן ארגנו לקבלן גם את אותו החתונות."

ההיסטוריה, מכיל ההיסטוריה הנקרא השואה, נכתבת בהתאם ל השאלות ששואלים את כל עצמם ההיסטוריונים קיים מחקריהם ומאמריהם.

"אם נשאל, 'מה עשו לכל אחד הגרמנים?' הדבר תראה אבל כאב וסבל", זו גם מציגה. "הכאב והסבל מהווים ודאי ניכרים ואמיתיים, אולם יחד עם זאת הוא רק תמונה קטנה."

"בסתר רעם" שואל שאלה אחרת: איך הצלחנו לשרוד?

חוקרי שואה מגוונים הקדישו עצמם ללימוד עמידותו הפיזית הנקרא עם ארץ ישראל בשואה, ותיעדו את אותה הגבורה היהודית במרד גטו ורשה, את צניחתה שהיא חנה סנש מאחורי קווי האויב, את אותם לוחֲמַת הפרטיזנים ביערות עד את אותן הבריחה מסוביבור. יצירתה מסוג פרבשטיין מתמקדת בעמידה הרוחנית היהודית: מהיכן שאבו המיליונים את אותם הכוח ללמוד הלאה, לשמור על אנושיותם?

זו חקרה ובדקה בגנזכים, יומנים, מכתבים ומסמכים נוספים. בסתר רעם מתעד את הייעוד שמילאו פוסקים ומנהיגים חסידיים בשנים שקדמו לשואה, כמו אף בשואה עצמה.


בסתר רעם מבחין באיזה אופן היוו הרבנים מתוך המנהיגים במקום ראשון שהבינו רק את תוכניותיהם המתקיימות מטעם הנאצים, ומפרט את אותם ניסיונותיהם להפוך הסכנה לידיעת האנשים – בקריאה לתגובה רפואית ורוחנית. גושפנקה מעניין ביותר הוא למעשה חקירה, הוא למעשה בתוספת ל משמש, ששייך ל הכרזתו המפורסמת מטעם אבא קובנר מינואר 1942 בווילנה, אחת בלבד ההבנות הראשונות באשר להיקף תוכניותיהם שהיא הנאצים, יחד קול במדבר, כרזה דתית ביידיש שפורסמה בעיתון מחתרתי יהודי בוורשה, איזה סכום שבועות עם תום פרסום הכרוז הנקרא קובנר (כשמדובר באותה זמן רב, טרום עידן החדש, 9 חודשים שלא ביזנס מהותי בתאריך פרסום).

מפתיע להשיג, שהמסמך האחרון מפרסם את אותם האיום הנאצי באותה בהירות כמו למשל המסמך הווילנאי. דבר חשוב מאוד בייחוד לציון מפני שקריאתו מסוג קובנר – "אל נלך כצאן לטבח!" – באה עקב רציחות המוניות בווילנה, לעומת שבוורשה דאז לא היו רציחות או גם טרנספורטים.

בסתר רעם קורא תיגר על ההנחה האקדמית המקובלת שמנהיגים מאמינים אינן זיהו רק את האיום הנאצי אם שלא הגיבו אליהם, ומגלה שבשנים הראשונות של "הפיתרון הסופי", מדי פעם היו הרבנים המקומיים הכתובת המקדימה שביקשו הנמלטים מהמחנות – פעם או הבורחים שיש חרדיים ובין אם לאו. פרבשטיין סוברת שהדבר נמכר בשם זה, אפילו כיווני שבאירופה שלפני מלחמת הבריאה השנייה, שימשו הרבנים מנהיגיהן המאושרים שהיא הקהילות ואף בגלל שהנמלטים "היו רוצים ממש מישהו שיאמין לנכס," היא מגלה, "אלא גם מישהו שייתן לקבלן אמונה."

לתפיסת האתר בטבע הרבנית הינה מסוגלות רחבת ידיים הרבה יותר להכיל רק את הפקטיקה שמצפה ליהדות אירופה. אך ורק שהיו לנכס לא ממש "סיבות מכילות, מקצועיות ופסיכולוגיות, לא להאמין לזוועה", הזו מספרת, אבל שהרבנים כמו כן "גדלו בעניין היסטוריה יהודית". היכרותם הקרובה בעזרת אלפיים שנות סבל יהודי, נתנה לטכנאי אמון לא ארוך בעולם החיצון, מהם שהציב את זה בענף ישתנה במיוחד מזה מטעם שונים מחבריהם, שראו את אותן עצמם גרמנים או אולי אוסטריים לגמרי, ובשל איך אינן יכלו להכיל את אותו הפרקטיקה שהממשלה שאליהם עצמם רוצה להרוג בכל זאת מפני יהדותם. "לאנשים רבים הינו מחסום פסיכולוגי", הזאת מסבירה.

ככה, היו הרבנים דרוכים מעט יותר לזנק לאות הסכנה. בין הדוגמאות שפרבשטיין מתעדת בבסתר רעם, הזו סיפור מאמציו הנקרא הרב יהושע משה אהרונסון מהכפר הפולני סאניקי, שנכלא את על ידי זה באושוויץ, להעביר את אותו האזהרה שהגיעה לחדר בדרך של אסיר שנמלט מחלמנו. מודע לעיניהם החטטניות מסוג השלטונות, נקרא הביא לפרסום לרבי מסוכוצ'וב, ש"דודה אסתר, מרחוב מנילה 7, בית 4 מגיעה." רמז למגילת אסתר ז, ד: "כי נמכרנו אני בהחלט ועמי להשמיד להרוג ולאבד. ויש לעבדים ולשפחות נמכרנו, החרשתי..."

דמויות רבניות סיפקו במעמקי הגיהינום הכוונה ותמיכה רוחנית – בעיירות ובערים, בגטאות ובסופו של דבר במחנות.

בסתר רעם מתעד את כל תפקידן כבד-המשקל מטעם השאלות והתשובות ההלכתיות שניתנו במהלך עם הזמן, וגם מה המגבלות בהסתרת יהדותו ששייך ל מי או שמא העמדת מרחב כלא יהודי, במקרה ש מותר להסתיר ילד יהודי במשפחה נוצרית, ונקודות אחרות לגבי ניסיונות להשיג ולהחזיר רק את צעירים הנסתרים הנ''ל לאחר המלחמה.

הצלת רבנים


בזמן התקופה, הושם נקודת אדיר ונערכו מחקרים עדכניים לא מעטים על גבי הניסיונות להציל מנהיגים רבניים - בטענה שיותר מהמחיר הריאלי חשיבה הוקדשה להצלת הרבנים, עד שהרבנים נטשו את קהילותיהם ונמלטו למבטחי ארץ ישראל או אולי ארה"ב.

פרבשטיין שלא מקבלת יחד עם זאת.

"רק תלכו ל'יד ושם'," זו גם מספרת, "בדקו בספרי ה'יזכור' וברשימות מתיהם השייך מהראוי עיר וכפר. הרוב המוחלט מעיד שרב אמסטרדם הינו בכל שיער."

עובדה זו מתועדת בפרק בבסתר רעם, שסוקר אחר הפסיקות הרבניות שניתנו במחנות: כאשר אדם זכאי לזלול מוצר מזון טרף למען להינצל; במידה ו מותר למנוע ממזון איננו חוקי, או לחילופין הסבר מה לגווע ברעב; דבר לקבור אחר גופות הנפטרים; האם מותר להגביר את מותו מטעם אדם; חתונות וגירושין במחנות הריכוז; ו"השאלה הקשה ביותר והנפוצה ביותר", דבר לקבוע אלו יחיה וזה ימות כשמכינים רשימות לרשויות הנאציות.

"התמונה המפוצצת זו גם שהרבנים נשארו בעלי קהילותיהם, וחיזקו אותם", אומרת פרבשטיין.

באופן מעשי, לפי בסתר רעם, הרבנים סומנו על ידי הנאצים. המעצב מפרט את אותה ההשפלה הציבורית שניתנה שוטף לרבנים ול"גברים שנראו כמו למשל רבנים". "הגרמנים חיפשו בכל זאת ראשונים", אומרת פרבשטיין. "בכל פולין, אך מעטים שרדו."

אז בשביל מה הסְבָרָה המוטעית עקשנית כל כך?

ראשית, הזאת מסבירה, סיפורי הצלתם מטעם הרבנים מעוררי דמיון ומשכנעים, וסיפרו זאת קורה שאנחנו, בדרך זו שנוצר רושם כאילו היוו הרבה יותר הצלות מעין אלה היכן שהיה במציאות. בנוסף לתופעה זו, יש גישה גדולה, שאינה מיוחדת לנושא השואה, שמתייחסת לרבנים ולמנהיגים דתיים נוספים בפקפוק וכך גם בעוינות.

לסיום, ואף מהו הכי כדאי, הזו מגלה, הקהילה הדתית אינו לקחה שטח במחקר ריאליסטי ששייך ל השואה. וחוסר מעורבות זה מספק פתרון המון לשאלה מדוע התעלמו או אולי כזה במצב ממש גדולה כל כך מהמימד הרוחני מסוג השואה. "אנשים חוקרים העובדות שמוכר להם", הנוכחית מסבירה.

אירוע זאת בהחלט זו ייסדה ב- 1994 רק את המרכז ללימודי השואה במכללה לנשים, אשר המטרה שלו היסודית זו גם לרומם בדיקה ותוכניות לימודיות שמתמקדות במימד הדתי והרוחני של השואה. עבודת המחקר החדש משמש איסוף, תרגום ופירוש הזיכרונות האישיים המתקיימות מטעם דמויות רבניות – תיעודים נדירים מטעם הצליחה לבדוק בהקדמות לספרים שכנראה לא מושפעים לשואה.

מחקרים שנעשו בתחום עכשווים יודעי דבר וראויים לשבח הסבירו כיצד, ממש, הרוויחו הנאצים את כל כל מה שעשו. החוקרים שאלו את עצמם מדוע והאם הלכו היהודים, במילותיו מסוג קובנר - "כצאן לטבח". סופר סתם דף עבודה , זה תיעדו אחר הגיבורים היהודיים שעמדו מחשב אישי הרוע בנסיבות בלתי אפשריות.

אך אינו מיועד לדמיין שלוחמי הגטו והפרטיזנים עשו מהו אלו, בעוד שיתר ששת המיליונים נהגו בדרך ההפוכה. התמונה יותר קשה. "עכשיו, אנחנו נעשה להבין את אותן ההתנגדות הרוחנית", אומרת פרבשטיין.

לאורך העשורים במקום ראשון עם תום השואה, משמעותית ניצולים דתיים איננו דיברו מדוע שעברו, והשתתפו באחוזים נמוכים למעלה בפרוייקטים הנקרא תיעוד השואה, כמוVisual History Foundation (קרן היסטוריה ויזואלית) הנקרא סטיבן שפילברג, שתיעדה סמוכין וידיאו מהניצולים.

נמצא נקרא ישתנה, הזאת אומרת, וטוענת שהנכונות הנמוכה להשתתף "לא נבעה מרשלנות, אלא אף מצורך להתאושש."

בנוסף לתופעה שהם שימשו יודעים זמן יקר, הניצולים הדתיים התייחסו בחשדנות לחוקרים שהשקפת עולמם נראתה מנוגדת לשלהם. היחס הנ"ל ישתנה באיטיות. המרכז ללימודי השואה ששייך ל המכללה תופס אותו התפתחות עקבית על בתוכניות לימוד, שמיועדות לבתי טקסט ולמחנכים דתיים במדינה.

גם שמשמעות הפיגור הציבורי בגביית העדויות הזאת שניצולים מגוונים נפטרו לפני שהספיקו לתעד את סיפוריהם, הצליחה פרבשטיין לשחזר אחר ההיסטוריה בהסתמך על חיוניים רצינית בארכיונים; במתקני השייך גנזך קידוש השם בני ברק, גנזך שואה שמתמקד בחברה הדתית; כמו כמו כן בהליך תיעוד וידיאו הנקרא הובילה תוך שימוש הפרוייקט ששייך ל שפילברג.

כל אלו מוסבר בחלקו נוסף הנקרא בסתר רעם, שמפרט את אותה תוחלת חיי הדת הפנימיים במחנות: את מאמצי בני העם היהודי להתפלל, את אותה השיטות השונות אשר בהן הינם קדשו בטבע שמיים, את אותו נאמנותם להגשת התורה, ואת מאמציהם לאחר השואה לשוב לחיים נורמליים ולהישאר מומחי אמונה – "אלמנטים מלעבוד ששימרו את אותה הדי-אן-אֶי שהיא עם ארץ, ואפשרו לעם לקום לתחייה כעבור השואה."

ברגעים האפלים בייחוד, יכלו יחד עם זאת ניצולים לדעת - צריכים להיות יש לזכור זמן מסויים אלו נגאלו ממצרים ומתי עמדו בהר סיני, והם חשוב לזכור שעמלק נטפל אליו נטולי סיבה, בלי שום רחמים.

הם ככל הנראה זכרו.